מכתב גלוי לאמא שעקפה אתמול בתור ועודדה את בנה לעשות זאת.

היי, מה נשמע? האמת זה קצת מעצבן לראות אנשים לא מתורבתים שמעודדים את הילדים שלהם להתנהג כמותם אבל סבבה אני לא כועסת, סך הכל כולנו באותה סירה, יותר נכון באותה בריכה או חוף ים.

כולנו אני מתכוונת האמהות שחוות באורח פלא את אותן תחושות, חלקינו עובדות במשרה מלאה ובין לבין מגלות כי בזמן שעבדנו עשרות אלפי אנשים חורכים את אדמת הארץ ואדמת חוצלארץ, בשעה שאנחנו מנסות ליצור עוד הספקים ומג'נגלות בין הבית לעבודה לילדים המצווחים והמשועממים אנחנו מגלות משפחות על נשיהם וטפיהם ומטלטליהן עושות דרכן צפונה וחזרה, מבאס.

אז כן אני בהחלט מבינה, מבינה שחם עד אימה חם שעושה איש שפוי משוגע, חם שמוציא מקקים ממאורתם ואנשים משלוותם. כולנו מוצאות את עצמינו תרות אחר כל נייר כרומו צבעוני שמתאר את האטרקציה הכי חמה והכי שווה לקיץ, והכי חשוב היא לכל המשפחה, כמה אנחנו אוהבות את תחושת הביחד בן 14 לצד בן חמש חולקים יחד חוויה משותפת, תענוג עולמי. ואת יודעת מה התענוג הכי גדול? לגלות שכולם קראו איתך את המודעה והגיעו מאותם מניעים בדיוק, אוי זה קטע מרגש.

את מוצאת את עצמך בפארק הכי שווה שהובטח בו הררי אטקרציות חשמליות, תלת מימדיות, בדיוניות ומעוררות חושים, במחיר כל כך מוזל שקנית גם לשכנים כמה להביע סולידריות של שכנות טובה ואמפתיה. מסביבך אלפי פרצופים מרוגשים מעוצמת החוויה שהם טרם נחשפו אליה בחיים (מפאת התורים) ומה שאת עושה זה השוואה בין מה שרשום במודעה לבין המציאות הבדיונית, הקשר, אם יורשה לאמר מקרי בהחלט, אז כן אני בהחלט מבינה אותך אמא יקרה , מברור שערכתי במערכת החינוך תופעת יולי אוגוסט לא עומדת לפוג והיא כאן בשביל להשאר.

מבינה אותך כשהגעת לבריכה במימון העירייה המקומית ומה שגילית זו בריכת שכשוך שמבוססת יבשה ובין לבין גילית מקומות רטובים הקרויים בשפה מקצועית מים עמוקים. ומה לגביי הארנק שלא נסגר מהרגע שהפעמון דינדן ובישר על בואה של החופשה הגדולה, אני הייתי חכמה וקניתי מראש ארנק שלא ניתן לסגירה כיון שלא אצטרך ללכת לפיזיוטרפיסטית שתתרגל איתי על היד שלא תהרס מרב תנועות פתיחה וסגירה. מה הם בסך הכל רוצים? ממש כלום. ברד, ו2 שח לארטיק מותג חדש בשילוב פצפוצים טרופיים, ו30 ₪ לבריכה לילית, ו-13 שח ליצירה ובובת ניו יורק ה מ ק ו ר י ת, ממש כלום. זה בכלל שייך לקופה קטנה.

אז זה שעקפת אותי בתור אני סך הכל דנה אותך לזכות כי מן הסתם את מחוסרת סבלנות בדיוק כמו אלפי אמהות מיוזעות שפגשתי במהלך הימים האלה, מנסות לרצות ולרצות, מנסות להבין ולהכיל, מנסות לנפוש גם בעצמן ללא הצלחה יתרה, מקטרות על החופש עם זאת שלצידן, מעלות חיוך מזויף עייף כזה שאומר נווווווו, מתי יתחיל כבר החופש?